קצת על עצמי

אני בת למשפחה טבריינית שורשית. ילדותי שזורה בזכרונות מבית סבא מרדכי הטברייני; סיפורים על יחסי שכנות טובה עם בני משפחת השיח' טברי, חוויות מעוררות חושים של צבע, ריח, טעם וקול שספגתי בחתונות המסורתיות ובמהלך המפגשים החברתיים בכפרים הערביים שאליהם הוזמנו בני משפחתי, כל אלה עיצבו אותי. לימים הן השפיעו על הבחירות שעשיתי בבית הספר התיכון, בלימודיי באוניברסיטת חיפה ובמקומות העבודה שלי.

אני בוגרת תואר ראשון בשפה וספרות ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון, תואר שני במדעי המדינה ותואר שלישי בהיסטוריה של המזרח התיכון. בבית הספר התיכון נטשתי את מגמת אלקטרוניקה ופיסיקה לאחר שהבנתי שאהבת חיי נמצאת לא במקום המשרטט יחסים מכאניים בין אובייקטים אלא במרחבי השפה והתרבות. בחרתי בשפה הערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון.

שרתתי ביחידה 8200 במשך שלוש עשרה שנה בתפקידים מקצועיים ופיקודיים, ובהמשך עבדתי תשע עשרה שנה כמומחית ידע במשרד ראש הממשלה. שם הרחבתי את ידיעותיי בנוהגים הלשוניים, התרבותיים והדתיים של החברה הערבית. למדתי לחשוב אחרת ולקרוא תגר על המקובל, ולמדתי שהכרת העבר וההיסטוריה הם כלי חשוב בפענוח תהליכים ומגמות.

כאשר פרשתי לאזרחות השתלבתי באקדמיה, וכיום אני חוקרת בקתדרה לגיאו-אסטרטגיה על שם חייקין ומלמדת בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. הקורסים שאני מלמדת הם התפתחות היסטורית ושיח לאומי פוליטי של הערבים בישראל, דת ולאומיות בחברה הפלסטינית ומשטרים ומהפכות בעולם הערבי. החיבור בין שנותיי בקהילת המודיעין והביטחון ובין שנותיי באקדמיה הוא, בעיניי, שילוב חשוב שבזכותו אני מקווה להציע דרכים יצירתיות להתמודדות עם האתגרים העומדים בפני אזרחי המדינה.

החלטתי להצטרף לאקדמיה משום שאני רואה בה תזמורת מרובת כלים המאתגרת את החשיבה המחקרית, ולא מקהלה ממוסדת. אני סבורה כי חינוך ותקשורת הם כלים מרכזיים להעשרת הציבור בידע ולקידום שינוי תודעתי בכל הקשור לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. האקדמיה היא במה נוספת המאפשרת לי להשמיע את קולי ולהשפיע על עיצוב השיח והתודעה בישראל ביחס לסכסוך ולמזרח התיכון.

תחומי המחקר והכתיבה שלי הם המשך לעבודת הדוקטורט שלי, שבה חקרתי את יחסי הגומלין בין הדת והלאומיות בחברה הערבית בישראל ובחברה הפלסטינית. העבודה, שזכתה בפרס "חייקין", היא מחקר משווה בין השימוש של חאג' אמין אל-חוסייני לבין השימוש של יאסר ערפאת בדת ככלי לקידום מטרות לאומיות פוליטיות. ספרי הראשון: יאסר ערפאת – רטוריקה של מנהיג בודד שיצא בשנת 2016 בהוצאת רסלינג דן בהשפעות הגומלין בין הטקסט והרטוריקה הדתית של יאסר ערפאת ובין ההקשרים והמרחבים השונים שבהם פעל. ניתוח תוכן ולשון של הנאומים, הראיונות וגילויי הדעת מלמד על כך שהרטוריקה הדתית של המנהיג הפלסטיני הייתה הגשר שבאמצעותו ביקש לדלג מעל המשוכות שהציב בפניו הדור הצעיר, לאחות את האחדות הלאומית הפלסטינית ולקשר בין בני המעמד הנמוך בכפר, בעיר ובמחנות הפליטים.

השימוש של יאסר ערפאת ברטוריקה דתית-אסלאמית עבר תמורה במהלך השנים. בתחילת דרכו עשה זאת במטרה להסית את הפלסטינים למאבק מזוין, אך לאחר החתימה על הסכמי אוסלו עשה זאת במטרה להסיטם אל הדרך המדינית. השימוש הכפול הזה היה לחרב פיפיות. הוא סייע לערפאת לבנות לעצמו דימוי של פטריוט, ממשיך דרכם של הגיבורים האסלאמיים, ולקנות לעצמו לגיטימציה פוליטית לפרקי זמן ארוכים יחסית. אולם בה בעת הוא עיצב מציאות שהמיטה על ערפאת חורבן אישי, דרדרה את החברה הפלסטינית לעימות אלים ומתמשך מול ישראל ותרמה לסיכול הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית.

יאסר ערפאת הותיר אחריו חברה מפולגת מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, ולימים גם גיאוגרפית. הדור הפלסטיני הצעיר הפך ל"ילדים של אף אחד", נדחקים לשוליים ומודרים מול הכיבוש הישראלי, המשטר הפטריארכאלי והשלטון הפלסטיני המסואב. הדור הזה יעמוד במרכז עבודתי המחקרית השנה, בפורום ומחוצה לו.

נושאים נוספים שאני חוקרת הם ההדרה והשוליות של בני הדור הצעיר הפלסטיני והשפעתם על דפוסי המאבק בתוך החברה הפלסטינית ומול ישראל; משפחה, רגשות והתקוממות פוליטית של הצעירים הערבים ב"אביב הערבי"; תמורות בשיח המאבק של תנועת החמאס; מרכיבי הזהות של הערבים בישראל ועוצמתם המשתנה במרחבי השיח השונים לצד השינויים המתחוללים במאפייניה של ההנהגה הפוליטית הערבית בישראל ובמידת ייצוגה את האוכלוסייה הערבית במדינה.

בימים אלה של תהפוכות עצומות במזרח התיכון אין הולם מאשר אימוץ עקרון ה"איפכא מסתברא". אני מציעה לקוראיי לחשוב אחרת, לקרוא תגר על קונספציות משתקות, ולהרגיז באופן שווה את המדינאי, הקצין, הפרופסור והאזרח הפשוט. כי רק כשמתרגזים מתחילים לחשוב.